הסכין מפלסטיק הוא OYO, להב אל חלד שקניתי בחנות ספורט בALTA בעד כמה גרושים- אפילו במושגי א"י-
לקחתי איתי מהבית רק את הוונגר ואת הסוויסטול, כי סכינים לא מביאים לנורווגיה אלא מארגנים שם במקום. וככה הייתי אמור להתקע יומיים שלמים בלי סכין כמו שצריך עד שנגיע לקארסיוק!!
דבר כזה לא נשמע, ככה שמייד אחרי ההצטיידות בסופרמרקט הראשון שמצאנו, הייתה שם חנות ספורט ובה דלי מלא סכינים כאלה.
עכשיו אפשר ללכת לישון בשקט- יש סכין עם מה לפרוס את הלחם, לחתוך את המלפפון שמצאנו בעד 15 ש"ח (והיה לו טעם של קישוא-איכס!!) ואת הנקניק הנפלא עשוי על טהרת הבקר להבדיל ממה שמאכילים אותנו כאן על טהרת ההודי ועופות עם שומן כבש.
הסכין בהחלט איכותי , חד ונוח לשימוש, ממש באותה קטגוריה של המורה "לונה" עם הידית האדומה. אם מתלכלך או נשבר, לא בוכים הרבה.
הדבר האמיתי הוא כמובן ה, STROMENG
זה כבר סכין מסורתי של הסאמי, אם כי המודל הזה מיועד לילדים, נוער ונשים -( אין שם נערי דיסקוטקים).
יעודו עבודות כלליות "מדיום דיוטי". סטיב סטרומנג, בעל הבית, טען שגם הוא מחזיק כזה סכין אז שאלתי אותו מה הוא עושה איתו? "פורס לחם, מקלף תפוחים וגם מפשיט את המוס שצד בעונה או מכין עצים קטנים להדלקת מדורה.
צורת הלהב סאמי אופיינית ומאד דומה לסכינים של מארטיני ואחרים שמייצרים עבור הסאמי. לי יש אחד יותר גדול תוצרת איסאקי, פלדת פחמן והרבה יותר עבה ואחר עם להב לאורי עוד יותר עבה. עובי להב הסטרומנג 2.5 ממ בלבד
הסכין קל משקל ויושב טוב מאד ביד הלא גדולה שלי
שאלתי את סטיב איך הלהבים שלו משתווים לאחרים שנראים יותר מאסיבים.
התשובה הייתה שאיכות הפלדה שלו (סולינגן) מפצה על העובי ואין שום בעיה כל עוד מתייחסים לסכין כסכין ולא כאל גרזן.
האמת היא, שהלהבים האחרים של איסקי ולאורי מאד קשים ושבירים וכבר יש כמה "פיצוצים" קטנים פה ושם לאורך הלהב
באשר לסטרומנג, בנוסף לשירות שנתן בזמן המסע לצפון (לחם, נקניק, מלפפון ודג מעושן), משמש היום לקילוף פומלות ותפוזי וואשינגטון והביצוע הוא ללא דופי.
עכשיו, אם כבר הייתי שם, אז למה לא מלאתי ארגז בסכינים? בכל מקום יש ברושלטו, האללה וסטרומנג עד שיוצא מהאזניים. החלטי להתרכז במה שממש אופייני ללפלנד ולעצור שם- וזה הלאוקו של סטרומנג, ורק אחד.
ככה נשמר הערך שלו.
להלן הפיקס - התמונה השלישית היא של המראה הכללי של "שולחן העבודה" של המטיילים האמיצים בצפון.
שימו לב שיש שם מפה ומצפן ולא ג'י פי אס. אז א', כל החיים הסתדרתי מצויין אפילו בלי מפה .האישה לא הייתה שקטה אז אירגנתי אחת טובה, והיא קבלה במקום את המינוי לנווט ראשי של המשלחת וגם צלמת ראשית אחרי שהמצלמה שהייתה אצלי עפה באויר ונחתה בחתיכות. לנהוג לא קיבלה פן תשרוף את הקלאצ'
ב', יש שם כל כך מעט כבישים שאין ממש איפה להתברבר
חדי העין ודאי יבחינו בצנצנת הקויאר האדום. זה לא הקויאר ש"רגילים" אליו מהים הקאספי, עם הביצים הענקיות ושאפשר להשיג רק עם פרוטקציה מאיזה פונקציונר בכיר בממשלת אירן והמחיר שלו לפי המשקל בזהב, אלא זה קויאר "ארקטי" מביצים של מרלוזה או דג דומה שאפשר להשיג בכל סופר
ככקוריוז בשוליים, את הסוויסטול לא הוצאתי מהתרמיל אפילו פעם אחת. הוונגר היה יותר שימושי: לאשה נשברו כמה ציפורניים והיה צריך לעשות להם "פחחות וצבע" בשטח. פותחן השימורים עזר מאד גם, והפותחן של וונגר "פי אלף" יותר טוב משל וויקטורינוקס
דוד
