פטיש המלחמה - סכינים למבינים

knife big1

סַכִּין
×
 x 

סל הקניות ריק
סל הקניות
סל הקניות ריק
פטיש המלחמה (warhammer) הוא כלי נשק שהופיע בזמנים שונים ברוב זירות הלחימה בעולם כמענה להתפתחות השריון האישי. פטיש המלחמה (warhammer) הוא כלי נשק שהופיע בזמנים שונים ברוב זירות הלחימה בעולם כמענה להתפתחות השריון האישי. המקום היחיד בו הוא לא הופיע הייתה יפן, מטבע הדברים ובגלל אופי השריון, הפטיש היה בשימוש בעיקר באירופה של סוף ימי הביניים ובתקופת הרנסנס. עד למחצית השנייה של המאה ה13- שלט ברמה שריון הטבעות (chainmail), שריון שניתן לחיתוך וחדירה על-ידי כלי הנשק של תקופתו- חרב ישרה, גרזן ובעיקר חצים. לקראת סוף המאה ה13- החל להשתכלל השריון באמצעות הוספת לוחות מלאים שכיסו את האזורים הרגישים. באותה תקופה כבר מופיע ככל הנראה פטיש המלחמה הראשון, נשק קצר שנועד לשימוש פרשים. בצורה אבולוציונית הפך השריון במהלך המאה ה14- לשריון לוחות-עם-טבעות ("שריון מעבר") עד שבתחילת המאה ה15- השריון היקר והאיכותי ביותר הורכב כולו מלוחות המחוברים ביניהם בצירים ורצועות עור (full plate armor) וידוע גם כ"שריון גותי". כמענה, פותח סוג של כלי נשק שיוכל לחדור את הלוחות הללו, וייתן גם ללוחם הפשוט מענה נגד האביר המשוריין. הנשק הזה היה פטיש המלחמה, כלי השייך למשפחת כלי ההלימה, יחד עם הגרזן והאלה. מדובר על מנוף או ידית עץ באורך משתנה, בין חצי מטר למטר וחצי על-פי-רוב (פרש צריך כלי נשק קצר להנפה ביד אחת, חייל רגלי יכול להשתמש בכלי ארוך יותר שנותן מנוף חזק יותר וכן אמצעי לגישה מטווח בטוח נגד פרש או נגד סוס). הראש הפעיל עשוי פלדה מחוסמת, צידו האחד עשוי בצורת מקור מחודד בחתך עגול או מעויין, לעתים כפוף כלפי מטה, לעתים עם להבי חיתוך צרים. צידו השני עשוי בצורת פטיש שפניו שטוחות, מעוגלות, מחודדות או בעלות פני שטח מסוכסכים (כמו "פטיש שניצלים" מודרני). במרכז, כהמשך לציר הידית עשוי להיות ראש חנית קצר לדקירה. זמן פריחתו של פטיש המלחמה היה בעת מלחמת מאה השנים (בין אנגליה לצרפת, 1337 – 1453). השימוש בפטיש בעת קרב היה בעיקר בצד השטוח: את השריון היה צורך קודם לשטח או לעוות כדי להפריע ואף לנטרל את האביר, לדוגמה- מכה על כיסוי המרפק גרמה ל"נעילת" מפרקי השריון במקום וכתוצאה מכך- היד מנוטרלת. מכה בקסדה גרמה קודם כל לטשטוש רגעי מהזעזוע והרעש, טשטוש שלעתים די היה בו כדי להפיל את האביר ולתת ללוחם די זמן כדי להנחית מכת מוות. מכה בקסדה הייתה עשויה אף לכופף את המתכת ולגרום לפגיעה בראש. את הצד המחודד היו שומרים למכת מוות: המקור יכול היה לחדור כל שריון בתנאי שהיה פוגע במקום שטוח, והחדירה הייתה עמוקה. עם זאת, לא ניתן היה לשלוף את המקור התפוס בשריון באופן מיידי, והלוחם היה צריך לבזבז זמן יקר בניסיון לשחרר את כלי הנשק התפוס. מכיוון שכך השתדלו הלוחמים להשתמש ככל הניתן בצד השטוח כפי שתואר לעיל. מעבר ליכולותיו בשדה הקרב הייתה לפטיש המלחמה גם תועלת ככלי עבודה במחנה- לתקיעת יתדות בקרקע, מסמור וכיוצא בכזה. וריאנטים של הפטיש: 1. ה- Bec de Corbin (איטלקית: "מקור העורב"), כלי באורך כמטר וחצי לחייל רגלי, ה"מקור" רחב ומעוקל כלפי מטה, צד הפטיש בעל שלוש או ארבע "אצבעות" קצרות ומחודדות להגברת אפקט המכה ובראש חנית דקירה קצרה ורחבה, הופיע בערך בשנת 1400. 2. פטיש לוצרן (Lucerne), פיתוח של הקודם, דומה במידותיו אבל בעל מקור ארוך יותר, ישר ועדין למראה, צד הפטיש בעל "אצבעות" ארוכות וחדות והחנית ארוכה וצרה, הופיע בערך בשנת 1500. בעברית ראוי לקרוא לפטיש המלחמה בשם "מקבת" על שום פעולת הניקוב שהוא מבצע, כפי שעולה מהשורש נ.ק.ב. המילה "מקבת" משמשת גם לפטיש גדול וכבד הקרוי העברית "קורנס" וכמו גם לפטיש עץ הקרוי "הלמן". בשדות קרב באירופה היו בשימוש גם פטישי עץ ענקיים בידי מעמד האיכרים. יש להבדיל ביניהם לבין פטיש מלחמה "אמיתי". פטישי עץ אלו קרויים באנגלית נכונה maul. עם השתכללות הנשק החם האישי שוב לא היה צורך בפטיש המלחמה, והוא נעלם לאיטו משדה הקרב במהלך המאה ה16- עד תחילת המאה ה17-. הרובים מסוג ארקבוס ומוסקט נתנו בידי הלוחם הפשוט את אותה תשובה מול האביר המשוריין ומטווח בטוח יותר. יד ביד, הלכו ונעלמו גם אותם שריונות. ביבליוגרפיה: Ashdown, C.H. European Arms & Armor, New-York 1995 Oakeshott, E. The Archaeology of Weapons, England 1960 Stone, G.C. A Glossary of the Construction, Decoration and Use of Arms and Armor, New-York 1934 סער נודל.