מהי חרב? - סכינים למבינים

knife big1

סַכִּין
×
 x 

סל הקניות ריק
סל הקניות
סל הקניות ריק

חרב הינה נשק (כמו חרב קיצוץ או סיף) בעל להב ארוך המיועד לחיתוך או לנעיצה, ולרוב משמש כסמל לכבוד או סמכות. חרב הינה נשק עם ידית ועם להב ארוך וחד.

חרב הינה נשק מחודד, המורכב מעיצוב בסיסי של להב וידית. הלהב לרוב עשוי מבסיס מתכתי עד לפחות קצה חד אחד, ולרוב יהיה לו קצה מחודד לנעיצה או חורפה ארוכה לשיסוף.

הידית, הנקראת גם ניצב החרב, יכולה להיות עשויה מחומרים רבים, אך החומרים הנפוצים ביותר הם עץ, עץ מצופה בעור, עור דגים או שזור בחוטי מתכת דקים או ניצב פחדה מלופף בעור.

חלקי החרב דומים בצורה עקבית בין תרבויות שונות. הכוונה הבסיסית והפיזיות של יצירת חרבות היא דיי קבועה. סוג הנשק הזה היה בשימוש מתקופת הברונזה, כאשר יצירת הלהבים הארוכים הפכה לאפשרית בפעם הראשונה. חרבות קדומות היו עשויות מברונזה קשיחה או נחושת. הן היו קשות, אבל דיי שבירות. רק בתקופת הברזל התחילו לחשל חרבות עם אחזקת חוד טובה, וכך הן הפכו לכלי נשק חשוב. מהר מאוד, נפחים למדו כי כאשר יש כמות מספקת של פחמן -  בברזל, ניתן להפיק מתכת חדשה בעלת עמידות (או למעשה, סגסוגת) פלדה.

בעת העתיקה, היו קיימות כמה דרכים שונות להכין חרבות. אחת הדרכים שנחשבה לטובה ביותר הייתה הלחמת WOOTZ  או פלדת דמשק – הלחמת כמה חלקי מתכת שונים לכדי חרב אחת. עם הזמן, התפתחו שיטות נוספות ברחבי העולם. בדרום ומרכז אמריקה שלפני קולומבוס, כמה תרבויות הצליחו לייצר חרבות מבלי להשתמש במתכת, למשל חרבות שהלהב שלהן עשוי מעץ, ועליו מולבשות "שיני" אובסידיאן (זכוכית געשית) בקצוות לצורך גרימת נזק.

לאחר שנמצאו בשימוש כבר במשך חמשת אלפים שנה, החרבות החלו לאבד את השימוש הצבאי שלהן בסוף המאה ה-18 בשל התפתחות נשקים המבוססים על אבקת שריפה (רובים ואקדחים).

חרבות עדיין היו בשימוש, אם כי מאוד מוגבל, בקרב קצינים וכחלק מהמדים הטקסיים. כמו כן נעשה שימוש בחרבות לשיסוף בהסתערויות חיל הפרשים עדיין היו בשימוש (קטלס), אפילו בתקופה המאוחרת של מלחמת העולם השנייה, בה לעיתים גם היפנים ותושבי האיים באוקיינוס השקט השתמשו בחרבות לפרקים (חרבות קאטנה).

חלקי החרב

להב – החלק החותך בחרב הוא הלהב. בחרב בעלת קצה מחודד אחד, החלק שאינו חד הוא גב החרב. לפעמים מופיעים על הלהב חריצים. מטרתם של החריצים אינה לנקז את הדם (כפי שפעם חשבו ודראו לזה "חריץ דם"), אלא להפוך את הלהב לקל יותר ולהעניק גמישות, ובאותו הזמן לשמור על כוחו.

חוד – קצה להב החרב.

ניצב החרב – ידית החרב, מורכבת משמורת החרב, ידית האחיזה והגולה. יכולה להיות גם ציצית או קשר בסוף הידית. ידית האחיזה – החלקים בניצב החרב שהם ניתן לאחוז (הידית).

נדן – נדן הוא מקום האחסון של החרב כאשר אינה בשימוש.

עיבוי החרב (ריקאסו) – כל הצרה או עיבוי בלהב החרב, שנותר לא משויף, בדיוק מעל שמורת החרב. חלק זה משפר את יכולת המשתמש ללפות את אצבעותיו בין בסיס השמורה לבין מקום האחיזה. עיבוי החרב אינו משויף, מה שמאפשר לאצבעות להתלפף סביב השמורה לשליטה טובה יותר. בנשקים גדולים יותר, למשל בצוויהנדר הגרמנית, עיבוי החרב מכוסה בעור וניתן לתפוס אותו ביד אחת כדי לשלוט בו יותר בקלות בקרבות פנים אל פנים.

שמורת החרב – החלק בידית החרב במטרתו להגן על יד האוחז ולמנוע החלקה קדימה. היא יכולה להיות בצורת מלבן פשוט, סלסלה, דיסק שטוח או מספר צורות נוספות.

לשון הלהב (טאנג) – החלק הנסתר של הלהב שנכנס לידית. זהו חלקו של להב החרב אליו מחוברת ידית החרב. לא ניתן לראות את החלק הזה של החרב כאשר הלהב מורכב במלואו. חלקו של הלהב המשתרע מחוד הלהב ועד ידית האחיזה. החרב לרוב מוחזקת על ידי זיז המוברג אל תוך לשון הלהב מעל הגולה החותמת את תחתית ידית החרב.

לשון להב מותכת – לשון להב מסוג מתכת אחר שהותכה ללהב הקיים כהארכה.

לשון להב מסוג זנב עכבר – שיטה מודרנית יותר לייצור חרבות כולל התכה של מוט בקוטר קטן אל תוך לשון להב רגילה. השיטה הזאת הוכחה כלא יעילה כאשר חרבות מסוג זה נשברו בשל ריתוך לא מספק.

גלגל – מעין ידית מעוגלת בצורת דיסק שטוח. יכולים להיות לה מאפיינים נוספים, כמו קצוות משופעים או מרכז מורם.

גב החרב – להב שיש לו רק צד חותך אחד. לרוב מצוי בלהבים מעוקלים, כמו חרבות כבדות, פלאציון (falchion) וחרבות קיצוץ.

סלסלה – מספר מוטות פלדה ולוחיות היוצרות כלוב המדמה סלסלה מסביב לידית האחיזה (וליד האוחזת). אלה מצויות בשימוש בעיקר בחרבות סקוטיות ובחרבות סייף אירופאיות, והרעיון הוא לתת גארד משופר להגנה על כף היד במהלך לוחמה וסיוף.

ידיות אחיזה שזורות – חוטי מתכת מסובבים ומלופפים (יכולים להיות מברזל, בדיל, ברונזה, נחושת וכו'), שעוטפים את ידית האחיזה של החרב. לרוב משמש להגברת היכולת לאחוז בידית החרב. בנוסף, זהו סימן לסטטוס ועושר, כיוון שידיות האחיזה מסוג זה היו יקרות יותר לייצור.

כתף – מקטע קצר בחרב הממוקם בין הידית לבין תחילת חלקו החד של הלהב. סימן ההיכר של יוצר החרב לרוב ימצא שם.

מגן אצבעות – מוט פלדה קטן בצורת חצי סהר שיוצא משמורת החרב, ועולה במקביל לעיבוי החרב, מה שמאפשר לאוחז ללפף את אצבעותיו אל מעבר לשמורת החרב (מה שמגביר את רמת השליטה, אבל מקטין את כוח החיתוך), מבלי פחד מפני פגיעה מחרבו של היריב במידה והלהב יחליק. מגן פרקי אצבעות – מוט מעוקל שיוצא משמורת החרב לכיוון הגולה בסופה של הידית, שמטרתו למנוע פגיעה ידו של האוחז כתוצאה מהחלקת חרבו של היריב.

שקע – חריץ באמצע להב החרב המשמש כדי להקל על משקל החרב, ולשמר את הפלדה (יצירת להב רחב יותר בעזרת פחות חומר). לעיתים קרובות נקרא "חריץ הדם" על בסיס האגדה שבדקירה נוצר ואקום והחריץ מאפשר שליפה נוחה של הלהב ומבטל את הואקום שנוצר לכאורה.

לשון להב מלאה – "פול טאנג" - לשון להב שעוברת לאורך כל ידית האחיזה, ומתחברת ישירות לגולה של החרב.

האמון – ה"קווים" או מאפיינים ויזואליים אופייניים ללהבים היפנים הנוצרים על ידי צורות ההקשחה השונות (ראה למטה).

קילון – מונח מתקופת הרנסנס לשמורת החרב, המשמש לרוב כאשר דנים בחרבות סיף.

מחסום קילון – חלק מידית האחיזה של חרב הסיף היכן שמחובר המגן של האוחז בחרב (עם מוטות או טבעות). לשון הלהב גם עובר בנקודה הזו, כאשר עיבוי החרב נמצא בצד אחד, וידית האחיזה של החרב נמצאת מצדה השני.

גולה (פומל) – משקל נגדי הממוקם בסוף ידית החרב, המשמש לאיזון החרב. ניתן להשתמש בגולה גם כמכשיר להכאה.

גיאומטריית הלהב: הצורה של להב החרב, גם מהפרופיל וגם ממבטו של האוחז. זה לרוב קשור לשימושו הספציפי של הלהב, ופוטנציאלית גם כנשק. המונח רלוונטי גם לסכינים.

סוגי חרבות ושמותיהן

ישנם מאות סוגים של חרבות. הנה כמה מהסוגים הידועים ביותר:

חרב סיף – חרב אירופאית ארוכה המשמשת לדו-קרב, מיועדת לדקירה יותר מאשר לחיתוך.

חרב קטנה – חרב קצרה וקלה, צאצאית של חרב הסיף.

חרב ארוכה – חרב פיפיות ישרה ומחודדת, עם ידית אחיזה מספיק ארוכה לשימוש עם שתי ידיים.

קטאנה וואקיזשי – חרבי סמוראי יפניות, הקטאנה ארוכה יותר, יש גם טנט – שזו סכין ארוכה.

קליימור – שני סוגים של חרבות סקוטיות.

חרב כבדה – חרב בעלת קצה מפותל, מיועדת לחיתוך.

ג'יאן – חרב פיפיות סינית דקה וישרה.

דאו – חרב סינית מפותלת בעלת חוד אחד, לפעמים מתורגמת כחרב כבדה או חרב רחבה באנגלית.

גלדיוס – חרב קצרה של ליגיונרים רומים. אחת התכנונים המוצלחים של חרב בכל הזמנים.

לענפי ספורט מודרני רבים ולאומנויות לחימה יש מרכיבים המבוססים על עקרונות עתיקים של לוחמה בעזרת חרבות. ביניהם סיף, קנדו, קנג'וטסו, אייקידו וכמה גרסאות של קונג פו.

חרבות רבות במיתולוגיה, בספרות או בהיסטוריה נקראות על שם האדם שאחז בהן, או האדם שהכין אותן.

טיפולוגיה של חרבות

ישנן כמה "טיפולוגיות", או ניסיונות לסיווג של סוגי חרבות מתקופת ימי הביניים, הוויקינגים ואחרות.

יש להתחשב בכך שבעוד שהטיפולוגיות האלה משמשות להבנה המודרנית של התפתחות העיצוב של להבים וידיות, הסיווג הזה הוא הבנייה מודרנית ולא היה בשימוש בתקופה בה השתמשו בחרבות האלה.

תפקודי החרב

העובדה שלחרב יש את רוב החלקים שהוזכרו, עדיין לא אומרת שהיא תהיה חרב שמתפקדת כהלכה. גורמים רבים נכנסים לתהליך יצירת חרב שתהיה בעלת תפקוד מצוין.

חשוב מאוד שהחרב תהיה מאוזנת כראוי (מה שמשתנה בהתאם לשימוש המיועד לה ומתבטא בעיצוב החרב), ו"איזון הרמוני", כלומר – הצורה בה החרב נושאת את רעידות הלהב לאחר פעולת החיתוך או החבטה. בנוסף, חשוב (שוב, בהתאם לשימושה המיועד של החרב) שהלהב יהיה קשיח ומחוסם כראוי.

פלדת החרב

יש סוגי פלדות רבים, להלן המוכרים ביותר.

פלדת סגסוגת פשוטה:

סוג הפלדה הזה מכיל כמות קטנה של אלמנט הסגסוגת, ומורכבת בעיקר מפחמן וברזל. הפלדה לרוב מתוארת על ידי מספר בעל ארבע ספרות (כמו 10XX). שתי הספרות האחרונות משתנות לפי אחוז הפחמן בפלדה. ככל שתכולת הפחמן גדולה יותר, כך הפלדה תהיה קשיחה יותר אך גם שבירה יותר. תכולת פחמן מעל 1% הופכת את הפלדה לקשה מדי, וקשה לעבודה בחרבות ארוכות, על אף שקיימים כמה נפחים שדווקא מצליחים ליצור חרבות מפלדה מסוג זה. פלדות ידועות למשל 1045,1065,1075,1095, פלדות קפיץ 5160 ועוד.

פלדת אל-חלד:

אלו הן סוגי מתכות מודרניים המכילים תכולת כרומיום של בין 8-12% או גבוהה יותר. הכרומיום נותן לפלדה את מאפייני אל-החלד, אך הוא גם מחליש אותה. מה שגורם לפלדה מסוג זה להיות שבירה, וכאשר משתמשים בה ליצירת חרבות ארוכות, הלהבים עלולים להיסדק בקלות כאשר משתמשים בהם לחיתוך או אפילו להנפה עוצמתית. זוהי פלדה מעולה לסכינים שלא דורשים תחזוקה, אבל כדאי לזכור שהמשמעות של אל-חלד אינה חרב עמידה לחלוטין בפני חלודה, אלא עם סיכויים נמוכים יותר לכך.

תכולת כרומיום:

כרומיום בכמויות גדולות יכול להזיק לפלדת החרב (כפי שצוין למעלה), אך בכמויות קטנות יותר (מתחת לכ-5%) הוא עוזר לעדן את מרקם הפלדה, ויוצר להב יותר עמיד. זה נשמע כמו ההיפך ממה שהחומר הזה עושה בפלדת אל-חלד, אבל זה פשוט עניין של "כל המוסיף גורע".

פלדת כרום-ונדיום:

זוהי הפלדה המועדפת על ידי דל טין מאיטליה. דל טין מייצר חרבות המבוססות על חרבות אירופאיות היסטוריות, והוא נחשב ליצרן טוב מאוד. הפלדה המכילה ונדיום וכמויות קטנות של כרומיום, היא יותר מעודנת במרקמה ויותר קשיחה. להבי דל טין היו בשימוש בסרטים רבים כמו לב אמיץ, המוסקטרים (סאות'לנד, שין ואודונל) ורובין הוד: נסיך הגנבים.

דמשק (דמסקוס):

המונח מתייחס לפלדת "ווטס" (WOOTZ) הודית. סוג של פלדה הידוע בשל מאפייניו המדהימים, על גבי להבי דמשק מופיע דפוס בלתי רגיל בשל יסודות שונים שנמצאים בזמן ההיתוך. זהו מונח לא רשמי לפלדה מותכת בעלת דפוס (ראה למטה), אשר מבטאת את אותם המאפיינים.

פלדה מותכת בעלת דפוס:

זהו תהליך בו לוקחים שני סוגי פלדה עם מאפיינים שונים ומתיכים אותן יחדיו כדי ליצור מוט אחד. לאחר מכן ניתן לסובב, לקפל ולהפעיל טכניקות נוספות על המוט כמו קידוח להצגת 'טיפות', כדי להעניק מראה של דפוס על גבי הפלדה. ברגע שהמוט מחושל ומשויף, ניתנת לו הטבלה בחומצה (קלנץ) שמבליטה את הדפוס ויוצרת טופוגרפיה של צורות על גבי הפלדה.

פלדה עדינה:

מונח גנרי המתאר כל סוג פלדה שאינה ניתנת להקשחה. זה קורה לרוב בפלדה מודרנית המכילה ריכוז פחמן בין 8-18% (1008 או 1018). מדובר במתכת רקיעה מספיק בשביל מעט עיבוד קר, אבל קשיחה וחזקה יותר מברזל טהור. בשל סיבה זו, היא משמשת לרוב כחומר לניצב החרב בחרבות מודרניות, גם בייצור המוני וגם בייצור אישי.

המאמר באדיבות, סכינים למבינים